<h1>ספר החינוך מצוה נ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשה [שמות כ"א] וכי יגח, בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשה וכי יגוף. ועיקר פירושו של יגוף, ידחוף. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשיניו או אפילו הזיק בקרניו כולן בכלל לשון נגיפה משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן. וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח והמית דמשמע והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים. ולאו דווקא שור אלא אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין אלא שדיבר הכתוב ברגיל. כבר אמרנו שכל המצוות הבאות לנו על דבר המשפט שורש אחד להן, ודבר מושכל הוא, ואיני צריך לחזור אותו בכל אחת ואחת. דיני המצוה כגון אי זהו המועד והתם והחילוק שביניהן, ודברים שהבהמה מועדת בהן בתחילה ושאינה מועדת להן עד שנראה אותה מורגלת בהן, והרגל זה באי זה עניין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאי זה עניין תניח ההרגל שתחזיר לתמותה, וחמשה מיני חיות המועדות מתחילתן, וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא אבות בנזיקין ומה שנקרא תולדות, והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן, ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא. ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל. אבל המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזוק אין מוציאין מידו בשום מקום.
